המסע משמאל לימין – הסדק הראשון

הסדק הראשון בתפיסת העולם השמאלנית שלי קרה בגלל הר הבית.

ב-28 בספטמבר 2000 ביקר אריק שרון בהר הבית. באותו יום החלו מהומות שהתפתחו למה שמכונה ‘אירועי אוקטובר 2000’, בהם נהרגו 13 אזרחים. הלכה למעשה החלה אינתיפאדת אל-אקצה.
כל זה התרחש מספר חודשים לאחר ועידת קאמפ-דיוויד ממנה חזר אהוד ברק עם התובנה שאין פרטנר.
הייתי אז סמולן פעיל (אפילו לא שמאלן, ממש סמולן עם נטיות אנטי ציוניות).

כאשר אריק שרון, יו”ר האופוזיציה דאז, הודיע על כוונתו לבקר בהר, החלו החברים שלי בשמאל לפמפם עבודה, בדיוק באותו קו שאתם רואים היום מצד הסמול והתקשורת.

אני התחרפנתי מזה והלכתי אליהם מזועזע ועצבני. הטיעונים שלי היו:
1. אתם מעצימים את אריק שרון. הוא כבר בחוץ, נחשב להאז-בין, וזה יחזיר אותו לתודעה ולזירה ויש סכנה שאפילו לראשות ממשלה. טיעון אסטרטגי.
2. אתם שופכים שמן על האש הכי חמה בעולם. זה ייגמר בהרוגים. טיעון מוסרי.
3. זה מחבר אותנו לפלסטינים ועלול לשנות את המגמה החיובית ביחס לקו השמאלני. טיעון טקטי.

כמו שאתם בטח מבינים, לא הקשיבו לי ומה קרה אתם יודעים.

זאת לא היתה הפעם הראשונה שלא הקשיבו לי, אבל זאת היתה פעם בה הבנתי שאני קורא את המפה לא פחות טוב.
אבל מה שהכי הטריד אותי הוא סוג התגובות שנתקלתי בהן כאשר ניסיתי לשכנע במה שלא הצלחתי.
האופן בו נפנפו אותי והטיעונים בהם השתמשו.
בקיצור, הציגו אותי כהזוי שלא מבין איך דברים עובדים, ונתנו לי הרצאות על מהפכות.

האינסטינקט שלי היה לבדוק איפה אני טועה ומה פספסתי.
הלכתי לספרים, לנאומים, למאמרים. למקורות.
תוך כדי הניסיון להתחזק בשמאלנות התחוללה אינתיפאדת אל-אקצה והתרחשו אירועי 9/11.
לאט לאט התברר לי שעבדו עלי.
לאט לאט חילצתי את עצמי מהתודעה הכוזבת.
לאט לאט הבנתי שהייתי חלק ממחלה.
זה לקח כמעט עשור.

—–

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *