שמאלנים נוטים להתבלבל ולייחס באופן אוטומטי שלל תכונות למי שמבטא דעות ציוניות. לדוגמא: מי שאומר שהפלסטינים הם אויב, אז הוא/היא בטח גם טרנספריסט עם תמונה של ברוך גולדשטיין על הדשבורד ועם אלת בייסבול, בחתימת ‘הצל’, בבגאז'’.
יש לי נימוקים כבדי משקל לאמירה שהפלסטינים הם אויב שרוצה להיות אויב, ואת רובם מספקים לי הפלסטינים בעצמם. אבל זה לא העניין בפוסט הזה, ואם הסקרנות לא נותנת לכם מנוח, תוכלו למצוא את כל נימוקי והתלבטויותיי בבלוג.
העניין של הפוסט הזה הוא לנסות לשכנע שאין לי אחות ואין לי אלת בייסבול. לא בקטע של התנצלות, כי אין לי על מה, אלא כהבהרה שהיא אפילו סוג של מנשר אישי, אם תרצו.
זה המצב: המון ערבים יש במדינת היהודים
לעולם לא אוכל באמת להרגיש ולדעת מה זה אומר ‘להיות ערבי במדינת היהודים’. אני יכול להגיע לשיאים של הזדהות ואמפתיה, אבל תמיד יישאר פער בין הראייה שלי את הדברים לבין המציאות שחווה הערבי.
אותו פער קיים, לדוגמא, גם בעניין הפמיניסטי; לעולם לא אוכל באמת להרגיש ולדעת מה זה אומר לעבור לבד ברחוב בשיער גולש.
מצד שני, כיהודי ציוני, שמאמין כי קיומה של מדינת היהודים בארץ ישראל הוא גם הכרחי וגם צודק, אני בטח נדרש להתייחס לסוגיה הזאת. למה? כי זה המצב – במדינת היהודים שחיים בה המון ערבים.
אז בבקשה, ההתייחסות שלי…
יהודית ודמוקרטית: כל המילים השמחות
בהגדרה ‘מדינת היהודים’ מובנית אפליה לטובה של יהודים על פני אחרים. לכן יש לברר מה זה אומר ומה זה כולל. אולי יותר חשוב, מה זה לא כולל.
ההגדרה הכי בסיסית היא: מדינה דמוקרטית בה כל האזרחים שווים למעט בעניין אחד עקרוני הבא לידי ביטוי באמצעות חוק השבות.
פרט לכך, אזרח שאינו יהודי צריך לדעת ולהרגיש שהוא נהנה במדינת היהודים מביטחון פיזי, כלכלי, תעסוקתי, רפואי וכל ביטחון אחר שעולה על הדעת. שהוא יכול להתפלל למי שהוא רוצה, למה שהוא רוצה, לחגוג מה שבא לו ולהגיד את מה שהוא חושב. יותר מזה: שגשוג, העצמה אישית, קריירה, שפע, עושר – כל המילים השמחות – לכולם וגם בשבילו.
לעניין של חוק השבות אפשר להניח, כי אם ההיסטוריה תוכיח שהוא מיותר, אז הוא יעלם.
בשלב זה ההיסטוריה מוכיחה בדיוק את ההיפך.
שאלת ראש הממשלה והשאלות הקשות באמת
כן, אני יודע – אוטופיה. אבל אנחנו כעת בשלב הדיון העקרוני, אז בואו נחדד; האם במדינת היהודים יכול להיות ראש ממשלה ערבי?
כן. חד משמעית. תנו לי סיבה אחת בגללה אדם חכם, מוכשר וישר שפועל לטובת כל האזרחים במדינת היהודים לא יכול להיות ראש ממשלה רק בגלל שהוא לא יהודי?
תגידו ‘סמליות’? אני אגיד לכם – בדיוק. האם יש יותר ‘אור לגויים’ מזה?
בשלו התנאים? ברור שעדיין לא. אבל יש לנו פרינציפ חיובי.
האם מדינת היהודים יכולה להיות מדינת היהודים גם כאשר היהודים בה הם מיעוט?
זאת סוגיה אחת שאין לי עליה תשובה חדה, כי התשובה עליה לא תלויה רק ביהודים.
סוגיה שנייה היא, עד כמה, אם בכלל, ‘לא יהודים’ יהיו מוכנים להילחם ולמות על הגנת מדינת היהודים? יש לנו תשובה עוצמתית בדמות מאות חללי קרבות שאינם יהודים, אך השאלה מתייחסת כמובן לכלל הפלסטינים המוסלמים, שאולי יהיו פעם רוב במדינת היהודים.
נדמה לי שאם במדינת היהודים כל אזרח – יהודי, ערבי או כל אחד אחר – יהיה שמח, מאושר ונינוח יש סיכוי טוב יותר לגישה חיובית בשתי הסוגיות הנ”ל.
השורה התחתונה: מדינת היהודים צריכה להיות מקום שמח, מאושר ונינוח. לכל אזרחיה.
האמת היא שהמיעוטים בישראל אוכלים חצץ. נכון שבאופן יחסי לאחיהם במרחב, הם נמצאים בקצה הקשת בענן, אך בהתייחס למחויבות של מדינת ישראל לאזרחיה – פדיחה.
העניין מסובך? אמת. אבל אם נקודת המוצא היא, לדוגמא, שאין שום סתירה בין ייהוד הגליל לבין שגשוג ערביי הגליל – זה כבר יותר קל.
למרות שהייתי מאוד רוצה, אני לא אכנס עכשיו לפרוגרמה מורכבת, שחלקים גדולים ממנה הם מעבר ליכולותיי המקצועיות. אבל אני מספיק מנוסה כדי לדעת, שגם בתוכניות מתאר וחקיקה מוניציפאלית יש קונספט ויש קריאיטיב.
כשהדברים לא עובדים לאורך זמן הבעיה היא בקונספט.
ייהוד הגליל הוא אסטרטגיה. גם שגשוג ערביי הגליל הוא אסטרטגיה.
נשאר רק לתכנן בהתאם עם חזון וניתוח ארוך טווח.
מדובר בתהליך ארוך שכולל המון ג’סטות. מצד שני יש בו ענין אחד מובנה שגם הוא ברור, היהודים חשדנים בטירוף, יש להם צבא ואצבע על ההדק.
כלומר ה-כ-ל קורה תחת המטרייה הצבאית של היהודים.
מתי בתהליך גם זה ייעלם? בואו נגיד את זה ככה; במדינת היהודים גם היהודים צריכים להיות שמחים, מאושרים ונינוחים.
