צמרמורת שרק לד זפלין יכולים לתת

לד זפלין
מקור: רולינג סטון

לד זפלין הדהימו אותי. אול א-לוט א-לאב היה השיר הראשון שהקלטתי על הטייפ-רקורדר שקיבלתי מתנה לבר המצווה, כזה עם כפתור הקלטה אדום שצריך ללחוץ יחד עם ה’פליי’ בו זמנית. ההקלטה התבצעה על שולחן בחדרי באמצעות מיקרופון פלסטיק שהוצמד לטרניזסטור מתוחכם יחסית לזמנו.
כילד שהחלום שלו היה “להיות ג’ון בונהם” המקצבים שלהם, איך לומר? טלטלו אותי – פיזית וכל השאר.

במבט לאחור לד זפלין הם הדבר המוסיקלי שאני הכי אוהב. הכי אעדיף לשמוע ולהקשיב שוב, הכי אסחף, הכי בנוי למרתון רטרוספקטיבי בהיקף מלא.

הטריגר לפוסט הזה, על לד זפלין, הוא הסיפור של קרק פלנט בנו של רוברו פלנט, הסולן של לד זפלין. השבוע לפני 36 שנים קרק פלנט מת בגיל חמש מדלקת מעיים שהתדרדרה במהירות. רוברט פלנט קיבל את ההודעה על המחלה הקשה והפתאומית של בנו ב-26 ביולי 1977 בניו אורלינס ארה”ב, באמצע מסע ההופעות המפורסם של הלהקה The Song Remain the Same. שעתיים אחרי הטלפון המטריד הזה הגיע הטלפון השני מאשתו שבישרה לו על מותו של קרק.

הזיכרון הזה הוביל אותי אל יו-טיוב, כמו שקורה בדרך כלל בימי חמישי בערב, ע”ע לד זפלין. המסלול התחיל בג’ון פול ג’ונס, המכונה ‘הבסיסט של לד זפלין’ למרות שהוא הרבה יותר מזה, כפי שתראו בהמשך אם תהיה לכם סבלנות.
חיפשתי סולו שלו ומצאתי שיעור נגינה שהוא הקליט לאחרונה במסגרת פרויקט של חינוך מוסיקלי בוידאו אונליין. אחת האפשרויות הבודדות להציץ ליכולות של ג’ון פול ג’ונס על הבס החשמלי. החוסר נובע ככל הנראה מכך שג’ון פול ג’ונס אמנם נגן בס מעולה, כמו שכולנו יודעים, אבל הוא לא באמת בסיסט. כלומר, לא רק בסיסט.

לד זפלין פעלו משנת 1968 עד 25 בספטמבר 1980, יום מותו של ג’ון בונהם. במשך 12 שנים הם הנפיקו שמונה אלבומים ורפרטואר שהוא, לדעתי, חלק מהקאנון המוסיקלי של האנושות.
עם מותו של ג’ון בונהם, המתופף האגדי, לד זפלין הודיעו כי לא יפעלו יותר. ב-1982 הם הוציאו לאור אלבום בשם קודה הכולל שלל הקלטות שלא הבשילו קודם מתריסר השנים של הפעילות המשותפת. ב-2007 הם התאחדו להופעה יחידה, עם ג’ייסון בונהם בנו של ג’ון על התופים. הביקוש לכרטיסים להופעה, שהונצחה באלבום נוסף הנושא את שם המותג, הגיע ל-20 מיליון בקשות. רק פרומיל יכול היה להתממש כי האולם, או2 ארינה בלונדון, יכול להכיל “כולה” 20,000 צופים.

אחרי שלמדתי את שתי הטכניקות של ג’ון פול ג’ונס על הבס ראיתי בטור ההמלצות של יו-טיוב המלצה על סרטון מהופעה של פו פייטרז בוומבלי, בו הם מאחרים את ג’ימי פייג’ ואת ג’ון פול ג’ונס לביצוע של השיר רוק-נ-רול. דייב גרוהל התיישב מאחורי התופים והמתופף של פו פייטרז עבר למרכז הבמה לנעליו הענקיות של רוברט פלנט. הנה זה…

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=i9vdV2L0yG4]

זרמתי עם ההמלצות של יו-טיוב וצפיתי בראיון עם שלושת הזפלינים שנותרו אצל דיוויד לטרמן. הראיון התקיים יום אחרי שהם קיבלו את תואר הכבוד למפעל חיים של קנדי סנטר. זה קרה ב-27 בדצמבר 2012 בנוכחות נשיא ארה”ב ברק אובמה.
מן הסתם המחווה התרבותית של קנדי סנטר לוותה במחווה מוסיקלית. אחרי הכרזה מאוד מוצלחת של ג’ו בלאק (בחירה בול) על הזוכים הראויים, הוצגה סקירה היסטורית תמציתית שנותנת מיקוד למשקלו של כל אחד מארבעת הזפלינים באנסמבל. שם אולי תקבלו הארה על תפקידו של האיש השקט שרוב הזמן מחזיק את הבס.
אחרי זה בוצעו חמש יצירות של לד זפלין ע”י מוסיקאים אמריקנים. למעט לני קרביץ, שביצע את אול אלוט א-לאב באופן לא מרשים, מדובר בחוויה מרגשת מאוד. המעבר של המצלמה מן הביצוע על הבמה אל שפת הגוף של הזפלינים ביציע, הוסיף מימד חדש להתרגשות שמעוררים בי המוסיקאלים האלה, שממותגים תחת לד זפלין.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=rOy5TCB9JMw]

יש צמרמורת שרק לד זפלין יכולים לתת לך. מי שחווה כמוני את לד זפלין כתבלין צמיחה מגיל צעיר יודע על מה אני מדבר ויודע שצמרמורת המסוימת הזאת פנים רבות לה.
כתבתי משהו על העניין הזה ב-2010 בפוסט שנולד אחרי שגיליתי את הביצוע המהפטנט של נגנית הכינור לוצ’יה מיקרלי וג’תרו טול לשיר סטייר וויי טו הבן…

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=s4tzTbOa0_A]

כותרת הפוסט: אפס התנגדות

  • עם כל אהבתי לדייב גרוהל ופו פייטרס (אבל מה זה המסטיק הזה? הם ישמור…), המתופף/סולן שלו רחוק שנות אור רבות מהקרסוליים של רוברט פלנט. הקשבתי לשני הביצועים שלו ובהחלט מורגש חסרונו של סולן עם יכולת קולית קצת יותר גבוהה. וההכרזה של ג’ק בלאק מדליקה.

    • הנעליים אכן גדולות. דווקא בהופעה בטקס הביצוע של מתופף הפו פחות מרשים.

  • צ”ל השם ישמור…
    ככה זה כשאני נושאת את שם השם לשווא.

  • ועוד דבר. לא יודעת מה יש לך נגד הביצוע של לני קרביץ. לטעמי הוא עולה על שני קודמיו. אולי זה בגלל השיר הספציפי… אגב, שם לב: Whole Lotta Love. יש לך שם א’ מיותרת.
    ועוד אגב, החיוכים של חברי הלהקה ביציע לא נראים לך קצת מנומסים ומאולצים?

    • האמת היא שיש לי גם קצת דעות קדומות על האדון קרביץ. וגם שהוא לקח על עצמו אחד מהקשים שבשירים. מבחינת אפיון זה שיר יותר קשה ממעלות לרקיע.
      לגבי החיוכים – לא. אני חושב שהם אותנטיים. על כל פנים זה מה שהרגשתי בצפייה ראשונה. זה לא שולל נימוס, אגב 🙂

  • דומה שאם נציע לך אחת לחודש לכתוב פוסט על הרכב מהסיקסטי’ז והסבנטי’ז – כלנו נעבור כאן מסע נפלא בזמן אל אותה מוסיקה שאין ולא תהיה כמותה.

    גם בעינינו לד זפלין הייתה החשובה שבלהקות, ויסלח לי מוטי דיכנה – לא החיפושיות, בכל הכבוד.

    עד היום יש לי את האוספים של כל התקליטים שלהם על המחשב וכשאני מקשיב להם אני מגלה בכל שמיעה עוד משו חדש.

    ג א ו נ י ם !

    • אני מחכה למישהו שיציע עם קצת מזומנים בידו 🙂
      תודה, זונות. אוהב אתכן.

  • Pingback: הכלב השחור נכנס לרוק ברווז | מגירות 2.0

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *