טקטיקה ערבית

עונת 1983/4 בליגה הלאומית לכדורגל, אז הליגה הבכירה של ישראל. בית”ר ירושלים מובילה את הטבלה בביטחון בדרך לאליפות ראשונה בתולדותיה. מלך הכדורגל הישראלי הוא אורי מלמיליאן, סגנו הוא משה סיני, עודד מכנס הוא הסקורר הגדול. ברקע מתחיל לנצנץ כוכב צעיר בשם אלי אוחנה.
מכבי חיפה, שעלתה שתי עונות קודם לכן (1981/2) מן הליגה הארצית, ניצבת במקום מכובד באמצע הטבלה. ברקורד של המועדון נרשם עד אז תואר אחד – גביע המדינה 1962.

מכבי חיפה היתה מסובכת באותה עונה בעסקת ההעברה של כדורגלן אלמוני ממכבי שפרעם. העסקה התפתלה בין המועדון המקומי, האוהדים, העיר, החמולה ובתי המשפט. עיתונות הספורט העניקה לעלילה שהתפרסה על פני שתי עונות גוון אקזוטי, אם לא ביזארי.

הכדורגל הישראלי של 1983/4, שהיה מרוכז בשתי התל-אביביות הגדולות, נתניה, כפר-סבא וירושלים שהחלה להתחבר לה יחדיו, הביט בתימהון בכותרות שהגיעו מחיפה. אף אחד לא ספר את מכבי חיפה, למרות שכבר בעונה הראשונה שלה בליגה הבכירה הגיעה לחצי גמר גביע המדינה והיתה שותפה, יחד עם מכבי תל-אביב, לאחד ממשחקי הכדורגל הכי גדולים בתולדות הכדורגל העברי. המשחק נגמר 4-4 והעולה החדשה הפסידה בפנדלים לאימפריה הצהובה.

אף אחד גם לא הבין למה יש כזו טלנובלה סביב העברה של כדורגלן אלמוני בן 25 נטול יסודות. מה גם שאותו כדורגלן, זאהי ארמלי שמו, כבר שיחק במכבי חיפה 10 משחקים בעונת 1982/3 וחזר לכפרו תחת הלחץ של המעטפת האמוציונלית, לאחר שלא הרשים במיוחד.
הסיכום היה שב-1983/4 הוא ישלים את הסיבוב ויצטרף שוב למכבי חיפה לשני השלישים האחרונים של הליגה, שנמשכה 30 מחזורים.
אף אחד לא ממש חיכה לו.

וכך, לאחר המחזור העשירי של עונת 1983/4 הגיע שוב זאהי ארמלי למכבי חיפה, אותה אימן אז אחד שלמה שרף. במחזור השלושים מכבי חיפה ניצבה בראש הטבלה עם תואר אליפות ראשון בתולדותיה, כשהיא סוגרת פער של 13 נקודות. זאהי ארמלי סיים את העונה כמלך השערים של המועדון, עם 15 גולים בעשרים משחקים. מלך השערים של העונה היה דוד לביא ממכבי נתניה, עם 18 גולים ב-30 משחקים.
מאז, כידוע, מכבי חיפה היא הכח הדומיננטי בכדורגל הישראלי.

5 פעמים רצופות היה ארמלי מלך השערים של המועדון, פעם אחת היה מלך שערי הליגה. הוא שותף לשלוש האליפויות הראשונות של מכבי חיפה. סה”כ הבקיע עבור מכבי חיפה 90 גולים.

הקריירה של זאהי ארמלי היא נס כדורגל. הוא שיחק בשכונה, הצטרף כנער לקבוצת הבוגרים של העיר שפרעם בליגה ג’, הגיע איתה עד לליגה השניה, עבר לקבוצת מרכז טבלה בליגה העליונה ושינה את פני הכדורגל הישראלי.
בלי קבוצת ילדים, נערים או נוער. בלי יסודות כדורגל.

זאהי ארמלי היה חזק מאוד, מהיר, עם ניתור מצוין. החיים נתנו לו הזדמנות והוא לקח אותה בשתי רגליים, כלומר בנחישות ובאגרסיביות. בנוסף, היה לו כושר גופני יוצא דופן לכדורגלן ישראלי. מי שראה את ארמלי משחק זוכר אותו לוקח כדור בקצה הרחבה של מכבי חיפה ויוצא למירוץ עד לשער היריב, כשאף אחד לא מצליח להשיג אותו או לחסום אותו. ארמלי דרס את הליגה במלוא מובן המילה.
שילוב תכונות זה יצר לו דימוי של שחקן עוצמה נטול טכניקה. הכינוי שלו ביציעי קרית אליעזר היה “רמבו”. ביציעי בלומפילד קראו לו “הסוס”.

האמת היא שלארמלי היתה טכניקה ועוד איך. הוא ניהל דאבל-פסים מעודנים עם רוני רוזנטל, הטעה שוערים בקטנות, הרים במדויק לראש של סלקטר וביצע סללומים מרהיבים ברחבות תוך שהוא משכיב את טובי שחקני ההגנה של הליגה.
ארמלי ידע להשחיל כדור בין השוער לקורה תוך כדי שינוי כיוון, לתת פס לעומק ולבעוט לחיבורים תוך כדי ריצה. היה לו גם משחק ראש פנטסטי.
באותם מיאוצים מדהימים מרחבה לרחבה, שהסתיימו הרבה פעמים בשער או בבישול, ארמלי הפגין שליטה אינסטינקטיבית בכדור. שליטה מרשימה עם קטנות בגב הנעל, שינוי אוריינטציה של כף הרגל ושאר פעלולים. טכניקה כבר אמרנו?

שורה התחתונה; אילו הכישרון הטבעי העצום של ארמלי היה מלוטש במסלול הטבעי של כדורגלן, הוא היה רשום היום במקום מספר אחת של כדורגלני כל הזמנים – לפני שפיגלר, לפני האוירון, לפני איל ברקוביץ’. לפני כולם. יש להניח כי היה משאיר חותם גם באירופה. ידוע שיובנטוס רצתה אותו מאוד.

זאהי ארמלי לא הצליח לזכות בתואר גביע המדינה. הוא שיחק בנבחרת הלאומית אך לא הצליח להיות דומיננטי בנבחרת כמו בקבוצתו. למעשה, הנוכחות שלו בנבחרת היתה שולית עד סתמית. מצב דומה היה אצל עודד מכנס.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=aeWLXUP7v08]

בתקופה של זאהי ארמלי בנבחרת התרחשה תקרית חריפה, כאשר בלם הנבחרת שלמה קירט (קוסטה-קורטה של השרון) אמר כי לשחקנים ערבים אין מקום בנבחרת ישראל.
לא בגלל זה ארמלי נכשל בנבחרת הלאומית. בנבחרת  בא לידי ביטוי העדר היסודות. כמה שהיתה לו טכניקה לא היתה לו טקטיקה. כשחקן שהתחיל למעשה את הקריירה בגיל 25 קשה מאוד להפנים מהלכים טקטיים. במועדון פתרו את הבעיה בכך שהרשו לו לשחק חופשי. בנבחרת שלא מתאמנת יחד אלא בנקודות זמן מסוימות, זאת היתה בעיה קריטית והוא לא הצליח להשתלב ולבטא את עצמו.

במידה רבה לזאהי ארמלי לא היה סיכוי מראש להשתלב בנבחרת ישראל בגלל הכשל הטקטי הזה. כך שלמעשה, זאהי ארמלי היה בנבחרת רק בגלל שהוא ערבי. כי אם לא, אי אפשר היה להסביר איך זה שהכוכב של הליגה אינו בנבחרת. לך תסביר שזה בגלל שהוא לא מתאים למערך הטקטי ולא בגלל שהוא ערבי.

ההשפעה של ארמלי על הכדורגל הישראלי היתה יותר גדולה ממה שמקובל לייחס לו.
ארמלי לא היה הערבי הראשון בליגה או בנבחרת. הוא גם לא היה הערבי הראשון שהיה כוכב דומיננטי במועדון שלו. מה שכן, הוא היה הערבי הראשון שרשם תואר על שמו.
הערבי הראשון ששלט בליגה.

הצטרפותו למכבי חיפה הביאה למועדון אלפי אוהדים ערבים ששינו את המפה הכלכלית של הכדורגל. דורות של ילדים ערבים אוהבי כדורגל נכנסו לאמביציה. המועדונים התחילו להבין שכדאי להשקיע זמן ומאמץ אמיתיים במיגזר ממנו הגיע הווינר ארמלי.

השבוע, למעלה מעשרים שנה אחרי הפריצה של זאהי ארמלי, שיחקה נבחרת ישראל נגד אירלנד וצרפת במסגרת בית 4 האירופי של מוקדמות מונדיאל 2006.
בשני המשחקים נבחרת ישראל שיחקה מול נבחרות טובות ממנה פי כמה. בשני המשחקים היא השיגה תיקו מכובד ונקודה חשובה. בשני המשחקים נבחרת ישראל פיגרה במשך דקות ארוכות. בשני המשחקים היא השוותה בדקות הסיום.
בשני המשחקים שער השוויון הובקע ע”י שחקן ערבי.

הגול של עבאס סוואן נגד אירלנד והגול של וואליד באדיר נגד צרפת שמרו את ישראל בתמונת המונדיאל. שני הערבים אחראים לכך שעדיין יש משמעות לתקווה של תשעים אלף האוהדים שהגיעו לאיצטדיון רמת-גן ועוד המיליונים שצפו בטלויזיה.

הרבה משפטי פוליטיקלי קורקט נשמעו ונכתבו השבוע. בפורומים ובטוקבקים היו גם לא מעט אמירות הפוכות. אלה מהצד הפוליטיקלי הזדרזו להתלהב מן המשמעויות שעשויות להיות לשני הגולים מעבר לכדורגל. אלה מהצד השני מיהרו להיבהל מאותן משמעויות בדיוק.
הרוב הגדול שבין שני הקצוות נהנה משמחת כדורגל פשוטה והעניק לסוואן ובאדיר את הפירגון הראוי לווינרים של הרגע האחרון ואת הסימפטיה השמורה לאנדרדוגים מוכשרים ומשקיענים.

אי אפשר להתעלם מן ההיבט ה”פיקנטי” של שני הגולים, שאחד מהם, למי שלא שם לב, הובקע באותו יום שהמגזר הערבי בישראל ציין את יום האדמה. אלא שיכול להיות שדווקא להיבט אחר, אפרורי משהו, יש יותר משמעות.
גם עבאס סוואן וגם וואליד באדיר הם כדורגלנים טקטיים. אולי הכי טקטיים בסגל של נבחרת ישראל.

המאמר פורסם לראשונה באתר הכדורגל ספורטאנטר 01.04.2005

***
התמונה: זאהי ארמלי חוגג אליפות ראשונה, מתוך כתבה באתר ניוז1.

דה-מרקר קפה

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *