21 כבאים פלסטינים

ארבע כבאיות ו-21 כבאים הגיעו מהרשות הפלסטינית כדי לקחת חלק במאמץ הקוסמופוליטי לכיבוי השריפה בהרי הכרמל. יפה. מרגש אפילו. לכבאים הפלסטינים מגיעים תודה וחיבוק.

101206-fire-500

כבאים פלסטינים: “אינשאללה, נסייע לקרב את השלום”
וואלה, 05.12.2010

אפשר להסתכל על המחווה הזאת בנאיביות, אפשר גם בציניות. ראיתי גם את זה וגם את זה.
אבל המבט הנכון הוא המפוכח; מצד אחד שום דבר לא השתנה, מצד שני היתה מחווה מרגשת. כלומר, כל מי שהבטיח למצות כל סדק קיבל הזדמנות להוכיח משהו.

אז הנה אני מרים את הכפפה;

1. לפנק את הכבאים
חלק מהטוקבקיסטים הציעו לקחת את הכבאים הפלסטינים לטיול מפנק. אחלה רעיון. אני מציע להזמין גם את בנות הזוג.

2. לסגור חשבון
כבר בסוף החודש צריך לצאת שליח ממשרד האוצר אל הרשות הפלסטינית עם צ’ק על הסכום המדויק של עלות המחווה – דלק, חומרים, בלאי, שעות אדם, ביטוח וכד’. על האגורה. רצוי לצרף איזה פתק ידידותי.

3. לפתוח שולחן
במועד שייקבע יתקיים טקס הוקרה. אירוע רשמי. עם הנאומים הדרושים, העניבות, המדליות, המתנה הממלכתית וכיוצ”ב. רצוי שתהיה הרבה תקשורת, כדאי שזה יהיה ברמאללה וחשוב שתהיה גם מחוות נגד – למשל, צי של 21 כבאיות, אחת עבור כל כבאי שהגיע לעזור.

4. למנף עסקה
תכנון מערך הכבאות החדש, עפ”י לקחי השריפה, יכול וצריך לכלול גם את הרשות הפלסטינית. אפשר לעשות ‘שותף’ על האווירונים, לקבוע כללי אספקה של חומרים ואפילו לפתוח בית ספר משותף לתורת הכבאות. במילה אחת – הסכמים.

5. לתת כבוד
כוח הכבאים הפלסטיני פעל יחד עם צוותים מבולגריה, טורקיה, רוסיה, ארה”ב, ירדן ואולי שכחתי כמה מדינות. כבאים פלסטינים כחלק מכוח סיוע רב לאומי, ממש כך. קוראים לזה ‘כבוד לאומי’. תחשבו מה אתם הרגשתם לגבי, נגיד, משלחת הסיוע של ישראל להאיטי.

***
את הטקסט הזה כתבתי לפני כמה ימים. נתתי לו להתקרר קצת במגרה (הוירטואלית) כדי שתהיה לי פרספקטיבה מסוימת על ההתלהבות שלי ועל השתלשלות העניינים (אולי אני מתפרץ לדלת פתוחה) וכדי לפנות מקום לעניין שנראה לי יותר בוער והוא מעמדו של שר הפנים בעקבות השריפה בכרמל – אלי ישי חושב ההיפך.

מה הועילה הפרספקטיבה? אני עדיין עומד מאחורי הטקסט ו-5 הנקודות, אבל – כפי שאתם רואים – מרגיש צורך להסביר אותו. מה שמוכיח שמחווה אחת לא מבשרת את בוא השלום ואת פריחת האמון, כמו שהוכיחה ההתנתקות, למשל.
כלומר, עפ”י הסטטיסטיקה של המציאות הכי סביר שמחוות הכבאים היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.

זה לא אומר שלא צריך להרים את הכפפה הזאת. להיפך, להרים ובמרץ וחדווה. אבל יחד עם זאת לזכור שאותה רשות פלסטינית, ששלחה אלינו את הכבאים הטובים, פרסמה רק כמה ימים לפני כן את המסמך הזה – מחקר פלסטיני: הכותל לא קדוש ליהודים.

כלומר, ככל שנתכופף להרים כפפות יש עדיין כפפה אחת שעד שהיא לא תורם שום דבר לא באמת ישתנה. ואת הכפפה הזאת הפלסטינים צריכים להרים. ואולי כדאי לנצל את הרמת הכפפה כדי להזכיר להם את זה.

***
התמונה: כבאים (לא חשוב מאיזו עדה) בפאתי טירת הכרמל, מתוך דיווח על השריפה באתר באפלו ניוז.

דה-מרקר קפה

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *