תיאורטית, כדורגל נשים יכול

כדורגל נשים

הבעיה המיידית עם כדורגל נשים היא המהירות. מי שצופה באופן קבוע בכדורגל גברים מהטופ האירופי מתקשה ליהנות מכדורגל נשים. זה נראה כמו פיקניק.
נכון, כדורגלניות הן איטיות מכדורגלנים (העניין הפיזיולוגי הזה), אלא שהאיטיות של כדורגל נשים גדולה יותר מפער המהירות האתלטי בין נשים לגברים. המשחק יותר איטי ממה שאפשר היה לצפות. כלומר, תמיד יש מימד של אכזבה.

הכדורגלניות מתאמנות פחות, רובן לא מקצועניות (חצי מקצועניות) והסגלים של הקבוצות והנבחרות מאוד לא מאוזנים. בדקות האחרונות של משחקי נשים, כאשר כולם כבר עייפים, העסק מקבל מימד שכונתי. גם העוצמה של כדורגלנית פחותה משל כדורגלן כך שמתקבל משחק עם הרבה פחות תנע.

מעבר להיבטים הרומנטיים ולאידיאולוגיות הספורטיביות, החשיבות העיקרית של כדורגל נשים היא בכך שהוא מגדיל את כמות הקהל שקונה כרטיסים, חולצות, חבילות שידור וכד’. ראינו ביורו 2008 הרבה יותר נשים בקהל. כל מי שמעורב בביזנס של הכדורגל רוצה שגם אמא תיקח את הילד לכדורגל ולא רק אבא.

שלא יהיו אי הבנות; כדורגל נשים הוא משחק “גברי”. כלומר, לא מדובר במשחק מעודן או רכרוכי. יש תאקלים, יש מלחמה, יש שאפתנות. יש משחק חזק. אבל איטי.

יחסית אני צופה לא מעט במשחקי כדורגל נשים ונחשף להרבה מאוד אינפורמציה בנושא. זה מעניין אותי מהיבטים רבים שכולם קשורים לעיסוק העיוני שלי בכדורגל. כאוהד שרוצה לראות משחק, זה משעמם לגמרי. כן, יצא לי לראות לא מעט משחקים טובים ואפילו טובים מאוד, אבל בדרך כלל זה לא זה.

שתי טענות נפוצות בקרב אלה שלא אוהבים כדורגל (מה לעשות, יש גם כאלה); אחת היא הברוטאליות של המשחק והאווירה שמסביבו. יש בה מן הצדק, לא נכחיש, אבל יש גם מה להשיב בנושא. הטענה השנייה היא שזה משחק משעמם ביסודו – בלי “סקורינג” ושאר ירקות שאין טעם לדוש בהן שוב.
אלא שבנקודה זאת כדורגל נשים עושה שירות רע מאוד לכדורגל בכלל. הוא באמת משעמם ביסודו. קשה להאמין שמי שנחשף לספורט הזה יקבל תיאבון להתקדם הלאה.

אבל המציאות מכה את ההיגיון. כי עובדה שכדורגל הנשים כן פורח וכן מביא עוד פוטנציאל שוק לכדורגל. נקודת מפתח היא אמריקה. שם במפורש הנשים נושאות את הדגל ולמרות שאין עדיין ליגת נשים מקצוענית בארה”ב (ה-WSP תיפתח רק באפריל 2009) אי אפשר להתעלם מן ההשפעה שלהן על התפתחות הכדורגל האמריקני בכלל. נשים ולטינים הן שני כוחות שמניעים את הכדורגל בצפון אמריקה – ארה”ב וקנדה (מבלי להיכנס לסוגיית מקסיקו).
דיוויד בקהאם הוא דוגמא מושלמת להשפעה של הנשים על הכדורגל האמריקני. מועדוני כדורגל מובילים באירופה נסעו השנה למשחקי אימון באמריקה ולא רק במזרח הרחוק. ווסטהאם היתה מסמר הערב במשחק האול-סטאר של ה-MLS.

כדורגל הוא הספורט הראשון והיחיד בארה”ב (לא סופרים שחייה אמנותית, נכון?) בו הנשים הן המובילות והן שיצרו את המורשת. כדורגלן אמריקני צעיר מסתכל על מיה האם בתור מודל.
נבחרת הגברים נחותה בהישגיה לעומת נבחרת הנשים – שזכתה במונדיאלים ובמדליות זהב. נבחרת הגברים של ארה”ב אמנם משתפרת, אבל רחוקה כמה דרגות מהטופ העולמי, קרוב לתחתית. יש לזה משמעות עצומה; הראשוניות הזאת דוחפת את האמריקניות ובמידה רבה משמנת את גלגלי הענף כולו. האמריקניות עושות מזה עניין וכולן מתחלקות בתהילה. התלהבות בריאה.

תיאורטית כדורגל נשים יכול להתקרב מאוד לכדורגל גברים – מהירות, כוח, איזון יכולות – אבל זאת אוטופיה. אין מאחורי הענף מספיק כסף כדי ליצור קאדר של שחקניות טובות שיאפשר כמה וכמה סגלים מאוזנים. מצד שני, אם המשחק לא יהפוך לאטרקטיבי יותר כדורגל נשים יימוג וייזכר כאפיזודה שהניעה את התפתחות כדורגל הגברים בצפון אמריקה.

כדורגל נשים אולי משעמם אבל הוא מספיק חשוב כדי שנילחם עליו. יש כמה דברים שניתן לעשות כדי להפוך אותו לאטרקטיבי יותר, בלי לחכות להתפתחות של הכדורגלנית המצויה למכונת כדורגל מהירה, חזקה ומשוכללת.

– לקצר את זמן המשחק ל-80 דקות
– להקטין את מימדי המגרש (או לשחק עם 12 כדורגלניות)
– לאפשר ארבעה חילופים

אפשר לדבר גם על מידות השער, אך זה מחייב דיון ברמת השוערות בכדורגל נשים – וזה כבר פוסט אחר.

המאמר המקורי
המאמר פורסם בבלוג kדורגל 2.0 ברשת ספורטאנטר ב-06.08.2008, לקראת פתיחת טורניר כדורגל נשים במסגרת אולימפיאדת בייג’ין 2008

***
התמונה: מפגש עוצמה בין כדורגלנית שבדית לבין כדורגלנית צפון קוריאנית במסגרת מונדיאל הנשים 2007, מתוך גלריה באתר טיים.

דה-מרקר קפה

One comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *