בוקר שלישי למתקפה – דויד גרוסמן צודק

דויד גרוסמן

היום (30.12.1008) פרסם הסופר דויד גרוסמן מאמר דעה ב’הארץ’ תחת הכותרת לאחר שהמסר הועבר לחמאס, יש לנצור את האש.

בגדול, גרוסמן מצווה מסלול של הבלגה מבוקרת: ישראל תנצור את האש באופן מיידי ל-48 שעות כדי לתת לחמאס לעכל את המסר הקשה של שלושת הימים האחרונים. המסר אכן היה קשה. בתוך אותן 48 שעות ישראל תבליג (בחריקת שניים) על כל גראד, קסאם ומרגמה שישגר החמאס. לאחר 48 שעות, היה וימשיך החמאס לירות תחזור ישראל להעביר מסרים קשים.

יש היגיון טקטי ואסטרטגי בהצעתו של גרוסמן. צריך נימוקים טקטיים ואסטרטגיים כבדי משקל כדי לשלול את הגישה שהוא מייצג. אני מצפה כעת ממצביאי ‘עופרת יצוקה’ שיקראו את מאמרו של דויד גרוסמן וישקלו את הרעיון שלו בכובד ראש.

הפריעה לי מאוד ההתייחסות של גרוסמן, בסוף מאמרו, למלחמת לבנון השנייה. הדמיון ברור, גם השוני ברור. להיות חכם בדיעבד זאת לא חוכמה מה גם שעל פניו נראה כי לקחים רבים אכן נלמדו. לא כולם ואולי לא אלה שגרוסמן הכי מחשיב, אבל למידה ויישום לקחים יש. למעשה, זה די בולט.

דויד גרוסמן משעין כאן את מאמרו וטיעוניו על הטרגדיה האישית שלו. גרוסמן שכל את בנו, אורי, בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה.
ראשית, הרקע האישי של גרוסמן ידוע ואינו צריך, לדעתי, תזכורת. שנית, כאשר הוא מציע למנהיגינו להתעלות מעל הרגשות מן הראוי שישתמש באותו פרנציפ. דבר שלישי, התוקף להצעתו אינו נובע מהיותו אב שכול. טיעוניו חזקים גם כך.

להצעתו של דויד גרוסמן הייתי מוסיף עוד מימד – פומביות. הטקטיקה הזאת שמציע גרוסמן צריכה להיות מלווה בזיקוקי דינור של הסברה (תעמולה). רב לשונית.

מצד שני, עמירה הס
החשבון האישי שלי עם עמירה הס הוא חשבון של תודה – אני חייב לה תודה. מאמר אחד שלה מתקופת אינתיפאדת אל אקצא (הלינק לא זמין לי כעת) הוא אבן דרך במהפך שעברתי משמאל לימין. במאמר זה היא הצדיקה את פיגועי ההתאבדות.

אין לי טענות על דעותיה של עמירה הס בהיותה “אחת משלנו”. היא מזדהה לחלוטין עם האויב ובניגוד לגדעון לוי, למשל, היא לוקחת סיכונים אישיים וחוסר נוחות בגלל עקרונותיה. מבחינה זאת היא במפורש חלק מהאויב. בעניין האיכות העיתונאית שלה אני שוב נתלה בעירית לינור – דעתי כדעתה.

היום (30.12.2008) פרסמה עמירה הס מאמר ב’הארץ’ תחת הכותרת כך אנחנו אוהבים אותם. מור אוף דה סיים. על פניו חבל על הזמן להיכנס לויכוח עם דעותיה, שמנוסחות בשנינות רבה ובציניות משובחת.

ובכל זאת, דבר אחד דורש הערה. הפסקה הזאת:

“הדיבור על איפה ואיפה וסטנדרטים כפולים היה תמיד השחתת זמן לריק. אולי היה מצבור נשק איום ונורא במסגד. אולי אנשי עז א-דין אל קסאם התכנסו שם מדי לילה ומשם התכוונו לשגר את מטוסי הקרב החדישים שלהם. ואיפה יושב המטכ”ל הישראלי, כשהוא מכין תוכניות מלחמה? הוא לא יושב בסהרה, אפילו לא בנגב. מה נגיד, אם (או שמא נגיד כאשר, חס וחלילה) מישהו יפוצץ את עצמו בכניסה לסינמטק, ושולחיו יסבירו, מצטערים, הוא לא הצליח להגיע למשרד הביטחון שבקריה?”

עמירה הס עוצמת עיניה לתחלואי החברה הפלסטינית/ערבית/אסלמית שהם – לדעתי ולדעת רבים – הבסיס עליו מתפתח ומסלים הסכסוך. כאמור, אין טענה – היא בצד שלהם.
אלא שיש שקרנות ויש סימון מטרות. הפסקה הנ”ל היא שקרית משום שגברת הס יודעת שיש הבדל. משרד הביטחון אולי נמצא בתל אביב, אבל אין בונקר תחמושת ליד בית כנסת, אין מחסן רקטות במרתף של מכללה וכו’ וכו’. עמירה הס גם יודעת שהסיבה היחידה שלא היה פיגוע בקריה שהם לא הצליחו. אופסס, בעצם כן היה, אבל אנחנו לא בענייני עובדות כעת אלא בענייני נרטיב.

הניסיון להציג את הפלסטינים בכלל ואת החמאס בפרט כאילו הם יותר בררנים מאיתנו בבחירת בנק המטרות שלהם הוא… איך להגדיר דבר כזה… מסריח? אפילו עפ”י קנה המידה העלוב של עמירה הס – זה טיעון מדהים. קוראים קצת יותר פרנואידים ממני יכולים לראות במאמר הזה אפילו מסר לאחים בחמאס שהגיע העת להפציץ את תל אביב. להראות להם.

והנה גם שטרסלר
המאמר של נחמיה שטרסלר היום (30.12.2008) ב’הארץ’ מעניין מאוד.
1. אין לי ספק שהבחירות נמצאות ברקע השיקולים של כולם. אין לי ספק גם שהם לא השיקול המכריע.
2. פיצוץ המנהרה ב-4 בנובמבר לא הפסיק שקט אלא שקט יחסי.

למאמר של שטרסלר

מאמר המערכת: לא מבחן באזרחות. שוב מרגיזה האמפתיה היתרה של ‘הארץ’ לעניין הערבי, אבל המאמר ראוי למחשבה עמוקה (אין לי זמן עכשיו אבל אני מסמן).

טוב, אם אני כבר עושה פה פולו-אפ על מדור הפובליציסטיקה של ‘הארץ’ מהיום – אז הקריקטורה של היום מאוד מצחיקה.

דה-מרקר קפה

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *