על חירות ועל יצירתיות

על חירות ועל יצירתיות

פעם כאשר הייתי מנהל קריאייטיב במשרד פרסום גדול ביקש ממני אחד הארט-דיירקטורים לא לקבל בריפים לשילוט חוצות בטענה שהפורמט מגביל אותו. כאילו שלמודעה בעיתון אין מגבלות רוחב וגובה ולסרטון פרסומת בטלויזיה אין מגבלת זמן.
אותו ארט-דיירקטור לא החזיק אצלנו מעמד זמן ממושך, כי די מהר היה ברור שמאחורי פילוסופיות החופש היצירתי שלו הסתתרה בעצם חוסר יצירתיות. הוא פשוט לא יכול היה להתמודד עם הדילמות המקצועיות ונימק זאת לעצמו. אחד הדברים שהוא לא הבין זה את ההבדל בין יצירתיות של מקצוענים לבין אמנות. הוא חשב שהלקוחות (המפרסמים) צריכים לתת לו אפשרות להתבטא, יעלה כמה שיעלה, בעוד שהם חשבו שהוא צריך לבטא אותם ובעצם לעזור להם להצליח. הם חיפשו ארט-דיירקטור והוא חיפש ספונסור.

דוגמאות נפלאות ליצירתיות – כמו פיקאסו וצ'רלי צ'פלין – הן ההוכחה שכדי ליהנות מחופש יצירתי צריך קודם כל לשלוט במגבלות הז'אנר. אם אינך מכיר אותם, איך תפרוץ אותם?

סטיב נאש, אחד מכוכבי ה-NBA בכל הזמנים, שיחק בילדותו גם כדורגל והוא אוהד של טוטנהאם הוטספרס, משם באו הוריו. כאשר החליט לבחור בקריירת כדורסל ולא כדורגל, הוא מספר שבתחילת הדרך על מגרש הכדורסל הוא הרגיש חוסר הגינות בכך שהוא יכול להשתמש בידיים לביצוע מסירה.
עכשיו תחשבו על כדורגלן שמרגיש כי האיסור להשתמש בידיים במשחק הכדורגל מגביל את היצירתיות שלו.

מסקנה: אם אין קופסה אי אפשר לחשוב מחוץ לקופסה. למעשה, המגבלות השונות, שחלקן הן אפילו – כן,כן – מגבלות על אמנות (מישהו אמר סונטה?!) הן לאו דווקא חסם יצירתי אלא אפילו קטליזטור ליצירתיות.
אדם יצירתי מנסה להתמודד עם מה שיש, אדם לא יצירתי מתלונן על מה שאין.

חג חירות שמח

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *