ברק אובמה, ונסה אלוש וסטיבן ג'רארד

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=krcChq6fFME]

איזו בחירה ריתקה אתכם אתמול יותר; זאת ששלחה את ברק אובמה לבית הלבן או זאת ששלחה את ונסה אלוש הביתה? אובמה, אלא מה?! בכל זאת, יום היסטורי. היתה גם אופציה שלישית – ליגת האלופות – אבל זה כבר עניין לפוסט אחר בבלוג אחר.

את יום הבחירות בארה"ב ואת היום שאחרי חוויתי בעיקר דרך הרדיו, בהתרגשות גדולה יש לומר. קשה להמעיט במשמעות של תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב 2008. העם האמריקני הרגיש את תחתית החבית ומשך את עצמו בשערות לתקווה חדשה, במהלך שיש בו ריגוש דמוקרטי והוליבודי כאחד.

נאום הניצחון של אובמה היה נפלא בדיוקו, ההופעה של מקיין המובס היתה אצילית והברכה של ג'ורג' בוש מרוממת נפש.

כאדם בעל אוריינטציה מערבית עם נטיות אמריקנופיליות, אני חלק מן ההתרגשות הגלובאלית. מחסום הגזע נראה עד לפני כמה ימים יציב ונצחי. סוף הגזענות בארה"ב? ימים יגידו. ברק אובמה רק מתחיל את המסלול, אך אין ספק שקרה משהו שהוא מעבר למה שאני יכול לכתוב בעשרים וארבע השעות הראשונות. נחכה לשיר של ברוס ספרינגסטין ויותר מזה – לשיר של בוב דילן.

עם כל הכבוד להיסטוריה, את ערב אמש ביליתי בזפזופ בין ונסה אלוש לבין סטיבן ג'רארד. זה לא שונסה מגיעה למעמד המיוחד של סטיבי ג'י (אפילו אובמה עוד לא שם), אלא שלזוגיות יש מחיר, במיוחד אם אתה מעדיף לראות את סטיבי ג'י בטלויזה בסלון ולא בטלויזיה של הילדים. כלומר, צפיתי בפרק המלא של האח הגדול ועברתי למחצית השניה באנפילד.

הגירוש של ונסה היה רגע של נחת. העם אמר את דברו – על נבזות משלמים. כל הפוליטיקה של הסמסים הושמה בצד והעם התלכד כדי להוקיע, להעביר מסר שיש בו, לפחות במידה מסוימת, ערכיות.

ונסה אלוש

להתעלות מעל החשבונות והחישובים? כן, אנחנו יכולים. האם גם זהו ניצן של איזשהו שינוי? אולי. האם אני נסחף? למה לא, בעצם? אחרי הכל, אם אקווריום אנושי די משעמם ואיטי הפך לפצצת רייטינג מטורפת – הכל יכול להיות.

וסטיבי ג'י? הוא הוכיח אתמול שעדיין אין צדק. גם זה היה משמח. אין מה לעשות, אני חלק מהחבורה של סטיבי.

ב-4 בנובמבר לפני 13 שנים חשבתי שהעולם חרב. אתמול ראיתי שלוש פעמים "כי טוב". זה שינוי.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *